לבסוף,
מגיע הרגע שהתינוק שלנו מונח בזרועותינו ומתחיל העיסוק האינסופי באכילה והאכלה.
אנו מוצאות עצמנו מתעסקות בכמה לתת, מתי לתת, מה המשקל שלו, מה הגובה שלנו.
הסביבה מלחיצה אותנו,
יועצים בכל מיני תחומים, אנשי מקצוע, משפחה, חברים ומי לא
כולם נותנים לנו עצות על הנקה,
תחליפי חלב אם,
תזמונים של חשיפה למוצקים,
כמה לתת, איך לתת, מה לתת,
איך מחזיקים אותו,
למה מרגילים אותו ועוד ועוד.

לאט לאט אנו מוצאות עצמנו נשאבות לעולם של חרדות והשוואות לאחרים:
"כל הילדים בגילו כבר מסיימים בקבוק של 120 מ"ל…"
"היא אוכלת כל מה שאני נותנת לה – ממש לא כמו שאחים שלה היו…"
"הוא לא נוגע בכלום…"
"היא לא אוכלת ירקות…"
"כל התינוקות של חברות שלי כבר עברו למוצקים…"
"הוא אוכל כל-כך הרבה…"
"אין לי רעיונות מה לתת להם יותר…"
"הוא לא משתמש בכפית"
"היא מוכנה לשתות רק מכוס, ואחים שלה הסכימו רק מקש…"
"היא אוהבת לשתות רק מ…"
הקטנים שלנו רק התחילו את החיים, וכבר הלחץ מורגש באוויר.

חשוב להבין,
יחסי האכלה הינם תהליך הדדי של תקשורת ויחסים בין ההורה והתינוק.
מודל חלוקת האחריות של אלין סטאר מדבר על כך שנקודת המוצא שלנו כהורים צריכה להיות שילדים רוצים לאכול! שתינוקות הם בעלי יכולת ומנגנוני וויסות של כמויות.
באכילה קיימת חלוקת תפקידים:
ההורה אחראי על הצעת תזמון המזון, סוג המזון וצורת האכילה.
התינוק אחראי על ההחלטה האם לאכול את המזון או לא ואת הכמות.

תקשורת חיובית משמעה לנסח את מה שאני רוצה להגיד בצורה חיובית –
כלומר, לתת דגש על מה אפשרי, במקום על מה לא.
איך זה קשור לתינוקות?
הרי אנחנו כמעט ולא אומרים להם לא…
אז זהו, בדיוק להיפך –
עם המעבר לשלב הזחילה והעמידה, מגיעים גם גבולות הגיזרה:
"יערה לא לתפס!"
"יעלי לא לאכול אבנים!"
"עומר לא למשוך בשיער!"

ככל שהגיל עולה, עולה גם כמות ה-לא…
"אמא…אפשר שוקולד?" – "לא!"
"אפשר מסך???" – "לא!"
"אפשר ללכת לחבר? – "השתגעת? השעה 7:30 בערב, לא!"
פעם,
כשהילדים שלי היו צעירים, הם רצו לעשות משהו
ואני שמעתי שיחה שנשמעה בערך ככה:
יעלי: "…נו עומר, אז תשאל את אמא"
עומר: "לא רוצה. גם ככה היא תגיד לא"
אייי. מכירים את זה? שמו לי מראה.
ככל שהילדים גדלים הם שמים לנו מראות בהתנהגות שלהם.
עומר אפילו לא ניסה לפנות אלי.
הוא לא עשה שום ניסיון לשכנע.
אולי אני באמת אומרת הרבה לא??